למה שיטת קבורת ארץ ישראל?
קבורת ארץ ישראל
פתרון קבורה למצוקת הקרקע הקיימת היום במדינת ישראל על פי ההלכה.
מאז שחזרנו לארץ אבותינו התחדשה התורה, והלכות רבות שהיו מונחות בקרן זווית ממלאות היום ספריות תורניות שלמות. הלכות צבא, הלכות מדינה, הלכות חקלאות יהודית, הלכות ניהול בית חולים יהודי ועוד. אנו מקווים שעכשיו הגיע תורן של הלכות קבורה בארץ ישראל, השונות מאלה שהיו נהוגות בגולה.
בתלמוד הירושלמי מתואר:
בראשונה היו קוברים אותן במהמורות; נתאכל הבשר – היו מלקטין את העצמות וקוברין אותם ברזים. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח, לומר שנינוחו אבותיו מן הדין (ירושלמי, מועד קטן, פרק א', הלכה ה').
היום חיים ברוך ה' כשבעה מיליון יהודים בארץ ישראל, ובעשורים הקרובים המדינה תצטרך למצוא פתרונות קבורה לכולם. אם איננו רוצים למצוא את עצמנו חיים בבית קברות אחד גדול, עלינו לתת את דעתנו לאופן שבו הם ייקברו.
בקבורת שדה רגילה ניתן לקבור 350-230 נפטרים לדונם. לפי נתונים אלה המדינה זקוקה מדי שנה לכ-150 דונם של שטחי קבורה חדשים. בשל מצוקת הקרקעות עברו בשנים האחרונות בתי העלמין הגדולים לקבורה בקברי זוגות, בכוכים ובקומות. השיטות השונות קיבלו את הסכמתם של גדולי תורה ושל הרבנות הראשית, והמבקרים בהר המנוחות או בבית העלמין ירקון יכולים להיחשף לשיטות הקבורה החדשות.
הבעיה היא שגם שיטות אלה אינן מושלמות: הן יקרות מאוד, רבים חשים אי נוחות לקבור בכוכים והשטח הנדרש לקבורה עדיין גדול.
מה אפשר לעשות?
לחזור לשיטות הקבורה שהיו נהוגות בארץ ישראל בזמן המשנה והתלמוד.
במשנה מועד קטן (א', ה') יש מחלוקת אם יום ליקוט עצמות הוא יום אבל או יום שמחה, אולם ברור שהנוהג היה ללקט עצמות. למה יום שמחה? כי אדם שמח כשמביא את קרובו לקברות אבותיו. בדומה לדברי הירושלמי לעיל.
בשולחן ערוך יש סימן שלם העוסק בדיני ליקוט עצמות (יורה דעה שס"ג). ובמסכת שמחות נאמר:
אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק: כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: "בני, בתחילה קברני בבקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך". וכן עשיתי לו: נכנס יוחנן וליקטן ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן ונתתי עליהן ספירין יבשין. כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו (שמחות, י"ב, ט').
אורך החיים של קבר פעיל הוא כשני דורות. בדרך כלל הילדים עולים לקבר לפחות פעם בשנה, וכך גם הנכדים. נדיר למדי שבני הדור הרביעי, שברוב המקרים כלל לא הכירו הנפטרים מעבר לגיל הילדות, יבקרו באופן קבוע בבית העלמין. מהדברים עולה שלקבר יש ערך רגשי לכל היותר במשך חמישים או שישים שנה, ולאחר תקופה זו איש לא פוקד את הקבר. בארץ ישראל כל דונם המוקצב לטובת בית עלמין הוא על חשבון מרחב המחיה של ילדינו או של נכדינו. רכישת דירה מתייקרת משנה לשנה, וצריך לחשוב על העתיד הרחוק.
לא מעט רבנים ואנשים מן השורה מסכימים כי ראוי לחזור לשיטה של ליקוט עצמות ומודים כי אין בכך בעיה הלכתית. ההסתייגויות נובעות מקושי רגשי. בסוגיות של מוות וקבורה יש צד הרגשי מקום נכבד במערכת השיקולים, ולכן ברור לנו שכל שינוי במנהגי הקבורה צריך להיעשות בשיתוף עם גדולי תורה ועם הציבור הרחב.
אין ספק שבתקופת המשנה והתלמוד נהגו ללקט את עצמות הנפטרים כעבור שנה ולהעבירן לקבורה משנית. הגיע הזמן לומר את האמת: במוקדם או במאוחר יהיה הכרח לחזור לשיטה זו. השאלה היא רק כמה קרקעות ייתפסו עד אז על ידי המתים במקום על ידי החיים.
על הפרוייקט
מאז שיצאנו לגלות השתנו דרכי הקבורה של יהודים בכל ארצות פזוריהם ואיש לא קבר בשיטה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. זה התחיל כנראה כבר בבבל, שם לא היה בה מחסור בשטח פנוי והאדמה הייתה רכה וקלה לכריית קברים (ראו רש"י בראשית י"א, ג', דיבור המתחיל "לבנים"). הקבורה נעשתה בקרקע ומעל הקבר הקימו מצבה. במקומות שבהם הייתה מצוקת מקום נאלצו לקבור את המתים זה מעל זה, וכך למשל נעשה בבית הקברות העתיק של פראג. מאז שחזרנו בחסדי ה' לארץ הקודש ומספר היהודים שקובעים בה את ביתם גדל והולך, הגיע הזמן לחזור לצורת הקבורה הארץ ישראלית.
איך זה עובד?
במשנה, בתלמוד, בספרות ההלכה ואף במחקר מתואר כיצד נעשה ליקוט עצמות. הנפטר נקבר באדמה בקבורה רגילה כמו שקוברים היום או הונח בכוכים במערת קבורה. לצד המת הושמו חומרים מיוחדים שתפקידם היה לזרז את פירוק הרקמות של הגוף. לא הקימו מצבה על הקבר אבל הוא סומן ונשמר. לאחר שנה פתחו את הקבר, ליקטו את עצמות הנפטר והכניסו אותן לארון קטן שכונה גלוסקמה. הארון הוצב במבנה או במערת קבורה שיועדו לכך.
הצעתנו היא לחזור לשיטה זו. לקבור את הנפטר באדמה, ולאחר שנה ללקט את עצמותיו, להכניסם לארון, ולהניח את הארון במבנה ייעודי. אם המשפחה מעוניינת בכך אפשר לשמור מקום ליד הארון לבני משפחה נוספים. על הארון אפשר להוסיף כיתוב כפי שנהוג לכתוב היום על מצבות. ביום השנה תגיע המשפחה למקום שבו מונח הארון ושם תקיים את האזכרה כנהוג. המנהג הוא ללקט את העצמות סמוך לערב, וכך בני המשפחה צריכים לנהוג מנהגי אבלות רק עד לאותו ערב.