לחזור לשיטות הקבורה שהיו נהוגות בארץ ישראל בזמן המשנה והתלמוד.

במשנה מועד קטן (א', ה') יש מחלוקת אם יום ליקוט עצמות הוא יום אבל או יום שמחה, אולם ברור שהנוהג היה ללקט עצמות. למה יום שמחה? כי אדם שמח כשמביא את קרובו לקברות אבותיו. בדומה לדברי הירושלמי לעיל.

בשולחן ערוך יש סימן שלם העוסק בדיני ליקוט עצמות (יורה דעה שס"ג). ובמסכת שמחות נאמר:

אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק: כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: "בני, בתחילה קברני בבקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך". וכן עשיתי לו: נכנס יוחנן וליקטן ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן ונתתי עליהן ספירין יבשין. כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו (שמחות, י"ב, ט').

אורך החיים של קבר פעיל הוא כשני דורות. בדרך כלל הילדים עולים לקבר לפחות פעם בשנה, וכך גם הנכדים. נדיר למדי שבני הדור הרביעי, שברוב המקרים כלל לא הכירו הנפטרים מעבר לגיל הילדות, יבקרו באופן קבוע בבית העלמין. מהדברים עולה שלקבר יש ערך רגשי לכל היותר במשך חמישים או שישים שנה, ולאחר תקופה זו איש לא פוקד את הקבר. בארץ ישראל כל דונם המוקצב  לטובת בית עלמין הוא על חשבון מרחב המחיה של ילדינו או של נכדינו. רכישת דירה מתייקרת משנה לשנה, וצריך לחשוב על העתיד הרחוק.

לא מעט רבנים ואנשים מן השורה מסכימים כי ראוי לחזור לשיטה של ליקוט עצמות ומודים כי אין בכך בעיה הלכתית. ההסתייגויות נובעות מקושי רגשי. בסוגיות של מוות וקבורה יש צד הרגשי מקום נכבד במערכת השיקולים, ולכן ברור לנו שכל שינוי במנהגי הקבורה צריך להיעשות בשיתוף עם גדולי תורה ועם הציבור הרחב. 

אין ספק שבתקופת המשנה והתלמוד נהגו ללקט את עצמות הנפטרים כעבור שנה ולהעבירן לקבורה משנית. הגיע הזמן לומר את האמת: במוקדם או במאוחר יהיה הכרח לחזור לשיטה זו. השאלה היא רק כמה קרקעות ייתפסו עד אז על ידי המתים במקום על ידי החיים.